פסק-דין בתיק עפ"ת 27719-04-12

ערעור על החלטת בית משפט השלום לתעבורה באשדוד (כב' השופטת נגה שמואלי-מאייר), בהמ"ש 7570-08-11 מיום 29.12.11 לפיה דחתה בקשת המערערת להאריך מועד להישפט בגין עבירת מהירות, אשר בוצעה ב- 14.5.10.

המערערת העלתה בבקשתה שתי טענות, האחת כי מעולם לא קיבלה לידה את הודעת הקנס הראשונה, עקב כשלים בחלוקת דברי דואר רשומים בבניין בו היא מתגוררת, והשניה כי לא ביצעה את העבירה המיוחסת לה.

אשר לאי קבלת הודעה על דבר הדואר הרשום, צירפה המבקשת תמליל הקלטה של שיחה עם אחראי הדוורים באזור מגוריה, מכתב מבעלה המגולל את הרקע לבעיית חלוקת הדואר הרשום באזור, וכן תצהיר תומך של שכן. יצויין, כי הודעת הקנס חזרה בציון "לא נדרש".

בית משפט קמא דחה את טענת העדר המסירה, מהטעם שגם אם לא קיבלה המבקשת לידיה את הודעת הקנס הראשונה, קיבלה את הודעת הקנס השנייה, הכוללת תוספת פיגורים. הודעה זו נשלחה ב- 21.11.10 ואילו הבקשה להארכת מועד הוגשה אך ביום 15.8.11, בהעדר נימוק המסביר את השיהוי הרב שחל בהגשתה. בית משפט קמא גם ציין כי השיחה עם האחראי על הדוורים הוקלטה כחצי שנה טרם הגשת הבקשה, וגם בכך מצא ראיה לשיהוי.

נקבע כי סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי, מלמד על כוונת המחוקק להגביל לפרקי זמן קצרים את היכולת להשיג על האמור בהודעות תשלום הקנס, תוך העדפת האינטרס הציבורי של סופיות הדיון ויעילות ההליך המשפטי. לכן, על המבקש להישפט באיחור, לשכנע את בית המשפט, כי היתה סיבה מוצדקת לחריגה מהמועדים הקבועים בחוק. נקבע, כי אין במסמכים שצורפו לבקשה הסבר משכנע לשיהוי. לא ברור מי הוא הדובר בקלטת, ומה תפקידו, ולא עולה מתמליל השיחה ומהמכתב מבעלה של המבקשת ותצהירו של השכן, כי חל עיכוב כלשהו בנוגע לשליחת הדו"ח נשוא הבקשה. תוכן המסמכים סתמי וכללי, ואינו מצביע על תקלה פרטנית במועדים הרלוונטיים להמצאת הדו"ח. לפיכך, לא מצא בית משפט קמא טעם מוצדק לכבישת טענת ההגנה עת כה ארוכה.

אשר לעיוות הדין, המערערת טענה כי העבירה בוצעה לכאורה על ידי אחר, אולם לא צורף כל תצהיר מטעם האדם האחר, שלכאורה נהג ברכב בזמן ביצוע העבירה, וגם לא צוינה זהותו. לפיכך נדחתה הבקשה.

בהודעת הערעור מלינה המבקשת על כך שבית משפט קמא לא זימן אותה לחקירה על תצהירה, וסבר כי ניתן להכריע בשאלה זו ללא שמיעת המערערת. נטען כי בנוסף לתצהיר, צורפו ראיות כפי שפורט לעיל, המחזקות את טענת המערערת כי לא קיבלה את הודעת הקנס הראשונה, וזאת עקב כשל קבוע בחלוקת דואר רשום באזור. הצהרתה של המערערת כי לא קיבלה את דבר הדואר הספציפי, שרירה וקיימת גם אלמלא היתה באזור בעיה של חלוקת דואר, ומכל מקום, החומר הנוסף אינו סתמי ובלתי רלוונטי להצהרת המערערת. לא היה מקום גם להתעלם ממכתבו של עו"ד לביא, לפיו דברי דואר רשום מחולקים כדברי דואר רגילים. על בית המשפט היה לנמק מדוע לא זימן את המצהירים לחקירה.

נטען כי בהעדר המצאה כדין של דבר הדואר הרשום, לא ניתן לבסס הרשעה.

אשר לטענת השיהוי, נטען כי ביום קבלת הודעת הקנס השניה, מיום 30.11.10, פנתה המערערת למשטרת לכיש לקבל את מלוא החומר הרלוונטי, ונעשו הפעולות הבאות: הגשת בקשה למזכירות בית משפט לתעבורה באשדוד, חתימה על תצהיר תמיכה בבקשה, משלוח תצהיר לבית משפט לתעבורה באשדוד, קבלת הודעה ממזכירת בית משפט לתעבורה על קבלת התצהיר ואובדן הבקשה המקורית, והגשת הבקשה בשנית. עוד נטען, כי לא ניתן היה להתעדכן במרכז המידע, שכן מדובר בתיק שלא נפתח עקב רשלנות, ועל כן שלחה המערערת פעם רביעית את החומר מטעמה.

על כן,  לטענת המערערת, מדובר בשקידה ראויה, אל מול רשלנות מזכירות בית המשפט, אשר לא הובאה כלל לידיעת בית משפט קמא שסברה בטעות כי המערערת לא עשתה דבר לביטול הדו"ח, מאז קבלת הודעת קנס הפיגורים.

בדיון בערעור טען ב"כ המערערת, כי שעה שהוכיח העדר מסירה כדין, אין הוא צריך לפרט את טענת ההגנה שלו, מאחר ודי בכך כדי להביא לביטול ההחלטה נשוא הערעור. לטענתו, תמליל השיחה עם האחראי על הדוורים מוכיח כי קיימים כשלים בחלוקת הדואר הרשום. בית משפט קמא לא התייחס לתמליל ולתצהיר השכן. עוד נטען, כי המשלוח המקורי של הבקשה לבית משפט קמא, נעשה ארבעה חודשים קודם לכן. ב"כ המערערת הציג את הבקשה מיום 30.11.10 שהוגשה על ידו למשטרה, בצירוף אישור המסירה.

ב"כ המשיבה מתנגד לקבלת הערעור. לטענתו, כבר מפרוט השתלשלות האירועים במכתבו של עו"ד לביא, ניכר שיהוי. ביום 5.12.10 הגיש את הבקשה למשטרה, ולמחרת ניתנה תשובה.  למרות זאת, הבקשה לבית המשפט הוגשה חמישה חודשים לאחר מכן. אשר לקבלת הבקשה על ידי המערערת, אישור המסירה חזר "לא נדרש". ב"כ המשיבה גם טען, כי בתמליל ניכר כי המערערת מכניסה תשובות לפיו של הדוור.

ב"כ המערערת טען, כי התצהיר נחתם ב- 2.5.11, אחרי שהתבקש לעשות כן על ידי מזכירת בית משפט השלום באשדוד, לאחר שהחומר ששלח בעבר, אבד. עוד הוסיף, כי בית משפט קמא ביקש תגובה רק לעניין הדואר, ואילו ידע שעניין השיהוי דורש תגובה, היה מגיב. בנוסף קיבלו ייעוץ משפטי על ידי עו"ד ארבל, שופט תעבורה לשעבר. מכל מקום, בית משפט קמא מדבר על שיהוי של שמונה עד תשעה חודשים, ואילו הפניה לבית המשפט באשדוד היתה כמחצית התקופה.

ב"כ הצדדים עתרו להשהות את מתן פסק הדין בערעור, לצורך מיצוי המשא ומתן ביניהם, אולם זה כשל.

לאחר ששמעתי את טענות ב"כ הצדדים, ועיינתי בחומר שהוגש, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות.

מקובלת עלי עמדת בית משפט קמא, אשר בחן את פעולותיה של המערערת לאחר קבלת קנס הפיגורים.

גם אם אניח לצורך העניין, כי המערערת לא קיבלה את הודעת הקנס הראשונה, עם קבלת ההודעה השנייה, היה עליה לפעול כפי שנדרש בחוק, דהיינו, להגיש בקשה להישפט תוך התקופה הקבועה בהודעה לתשלום הקנס.

המערערת פנתה למשטרה לקבלת החומר הרלוונטי מיד עם קבלת הודעת הקנס השניה מיום 30.11.10, וקיבלה את החומר בסמוך לכך. למרות זאת, הבקשה הוגשה ב- 17.8.11 כתשעה חודשים לאחר מכן. המערערת טענה כי פעלה בשקידה ראויה, וצירפה להוכחת טענתה את מכתבו של בא כוחה, אלא שבמכתב מתעלם ב"כ המערערת מנקודות זמן רלוונטיות לתמיכת טענותיה של המערערת.

כך למשל, מציין ב"כ המערערת כי פנייתו למשטרת לכיש התקבלה אצל המשטרה ב- 5.12.10 וכי המשטרה הגיבה בשתי הזדמנויות נפרדות (סעיף 4 למכתב). עם זאת, אין הוא מציין מתי התקבלה תשובת המשטרה, ומתי הבין כי משטרת ישראל אינה מתכוונת לבטל את הדו"ח או לאפשר למערערת לחזור לנקודת הפתיחה.